מתגעגעת לאמא, אבל יש גם רגעים של אור
אמא, חיפשתי אותך מתחת למיטה, בין הספרים בספרייה הבלתי נגמרת ובחיק הטבע שמסביב, אבל לשום מקום לא הייתה שם. אני יודעת שזה לא באמת עוזר, אבל לפעמים אני מרגישה שאת עדיין כאן, מלווה כל צעד שלי, ומזכירה לי את כל הגחמות הקטנות והגדולות שיש לחיים להציע.
זכרונות מתוקים
הראש שלי מתמלא בזכרונות בלתי נגמרים מחוויות ששמרת בלב שלך:
- הגנון הזהוב: כשאת היית מחליטה לקחת אותי ההפסקה למגלשה, ולא לחכות לתור.
- המרק של אמא: השיטה המיוחדת שלך תמיד הצליחה להנחית אותי על השולחן, עם תנ"ך מתכונים מעופף.
- נשים מחייכות: איך היית אומרת לי, “בכל קיץ עולה חדשה, ירקות צומחים מהר יותר!”
רגעים קשים
למרות כל האור והזכרונות, יש גם רגעים שבהם הגעגועים מתנפלים עליי כמו צונאמי:
- היום מספרי:” כל חג, כל ימי הולדת, זה מרגיש כאילו החגיגה שלי ריקה בלי אותך.
- שיחה עם החברה: לפעמים התשובות שאני מחפשת כל כך פשוטות – רק את היית יודעת מה להגיד.
המשפט של אמא
ואז אני מקפצת תאורה: “חיים הם כמו גן זוטא, לעיתים צריך לשתול מחדש.” ואיכשהו אני מתה לתפוס את המסר הזה, לעבד את הכאב לחיים של עשייה, בידיעה שאת מקיפה אותי.
ואיך מתקדמים הלאה?
אני מבינה שהתהליך הוא למידה מתמדת. אני מנסה לחייך יותר, למלא את הבית שלנו בריחות של אהבה ובמוזיקה שאהבה לשמוע.
אולי זה הזמן ליצור משהו חדש:
- להתחיל לתעד את המתכונים שלך מאפס וללמד את הילדים שלי גם.
- לכתוב יומן שיחזק את הקול שלך, למרות שברקע יש שקט.
אז אמא יקרה, אני ממש מתגעגעת אלייך, אבל אני יודעת שעליי להמשיך ולחפש את השמש דרך העננות. את קיימת בכל החלטה, בכל עוגיה שאני אופה, בכל חיוך שאני קיבלה. וחיים, כמו שאת ידעת, הם מתכון לעצמם.”
זה לא באמת סוף, אלא טיול בנתיב חדש, וכל מקום אליו אני הולכת, את שם לידי.
